ב 06.07 התפרסם הראיון איתי בכתבת שער של "גלריה" - מוסף התרבות של עיתון "הארץ" - והרגשתי צורך להסביר חלק מהדברים שנאמרו ובעיקר להשלים כמה דברים שלא נאמרו.
באופן כללי אני רוצה להודות לנויה כוכבי שכתבה אייטם מעולה תוך שמירת נאמנות כמעט מושלמת למקור. באמת אמרתי את כל "השטויות" האלו.
ועדיין על הנייר (או על המסך) הכל נראה אחרת מאיך שהוא נשמע בדיבור. אולי זאת הבעיה העיקרית של הראיון - זו כתבה במדור מוסיקה שלא מעבירה את הצליל, כי הרי אי-אפשר ממש לתאר מוסיקה במילים.
אז במקום זה נכנסים לפילוסופיה ומנסים להסביר על מה מדברים השירים. שגם זו משימה די אבסורדית, כי משמעות השיר שייכת למי ששומע אותו ולא למי שכתב אותו.
אני לא מנסה להיות רדיקלי - אני באמת רואה את העולם במושגים האלה. זה הסיפור שאני מספר לעצמי. הוא אולי שונה מהסיפורים המקובלים, אבל הוא לא פחות לגיטימי.
ואני ממש, אבל ממש לא מדבר על פוליטיקה. הפוליטיקה, מבחינתי, היא רק דוגמא קיצונית לאבסורדיות של הקיום האנושי. היא פסולת בדיוק באותה מידה כמו שהאומנות האקדמית.
מי שרוצה לראות פוליטיקה - רואה פוליטיקה, אבל מי שהחברה האנושית והתפתחותה באמת מעניינים אותו יבין שאני מדבר על דברים הרבה יותר בסיסיים. ויותר חשובים.
כן, אני גם פוטוריסט וגם אוטופיסט וזה בוודאי מפריע לכל מי שתקוע בתוך העבר, רועד מפחד בפני השינוי. המציאות משתנה, כללי המשחק משתנים וזה מפחיד - במיוחד למי שהזהות שלו קשיחה.
אז בינתיים המוסיקה יכולה מאוד לעזור לנו להתמודד עם כל השינויים הגדולים שצפויים לנו בעתיד הקרוב.
זה מה שהתפספס בראיון - המוסיקה שאני עושה היא חלק מהשינוי הגלובלי - חלק מהגל הגדול ששוטף את העולם בעשור האחרון.
המוסיקאים ואומנים אחרים מתחילים להבין שהיה משהו מאוד חזק בשנות השמונים. זו היתה הפעם האחרונה שהאומנות הסתכלה אל העתיד בעיניים פקוחות.
תרבות הפופ הביאה איתה חזון - היא היתה אוואנגרדית וביצעה את שני התפקידים האולטימטיביים של האומנות - להיות משעשעת ולהראות את הדרך קדימה בו זמנית.
בדיוק את המומנטום הזה מחזיר לנו האינדי-פופ האלקטרוני של היום. הוא כ"כ אופנתי, מפני שהזמן שלו הגיע.
אופנתי=רלבנטי, עדכני, ממלא חלל שחייב להתמלא. וזה מה שאני מנסה לעשות - למלא חללים קיימים בזמן שאני יוצר חללים חדשים - שיהיה לנו מה למלא מחר.

08.07.09