קבלו את "חלום ציוני" - סיגנל רשת ראשון מאת אנט וייס - בהוצאה בלעדית לאינטרנט בליווי קליפ ביתי אנטי-ויראלי - מין מצגת שלא תרצו להעביר לחבר.

כל התמונות שבקליפ נמצאו ברשת ע"י חיפוש לפי מילות השיר.

 אם גם לכם נמאס מה"חלום הציוני" - בואו לקבל מוסיקה ב

http://www.facebook.com/pages/Ant-Wei...

לבסר מהפכה - איזה מהלך שיווקי נדוש!!!

אל תקראו עיתונים. אני כבר לא מדבר על טלויזיה. חבל - הזמן שלכם יקר מידי. בעצם, אין לנו שום דבר אחר בעל ערך אמיתי חוץ מהזמן. ודווקא אותו אנחנו בוחרים לבזבז.אם משהו מספיק חשוב יקרה - תהיו בטוחים שמישהו כבר יספר לכם. האקטואליה נועדה להעסיק ולשעשע אנשים שאין להם מה לעשות עם החיים שלהם. בדיוק את אותם האנשים שמחפשים איך "להרוג זמן". וזה רוב הסובבים אותנו.אבל אם אתם פה - אני מאמין שאתם שונים. אתם אולי עוד לא יודעים מה לעשות עם החיים שלכם, אבל אתם מחפשים משמעות. גם אני מחפש. אפילו שאני יודע שאין מה לחפש. שהכל כבר נמצא בתוכי. אז אם אנחנו עדיין לא מצליחים להפסיק לחפש, בואו לפחות נוריד את כמות ההפרעות - שנוכל לשמוע את עצמינו חושבים.כך אולי נהיה מסוגלים סוף סוף לעצור ולמצוא את הדרך

משיכה ופחד - שני הגורמים ששולטים על כל הפעולות שלנו. שני הרגשות שמשבשים הכל, שמבלבלים את צעדינו וגורמים לנו לאבד את הדרך . רק מי שהפנים וזוכר את הריקנות של הקיום, מסוגל אם לא לבטל את המשיכה והפחד, אז לפחות לשלוט בהם כדי להגיע למטרותיו, כדי לזרום ולהישאר שלם.

למה חשבתי על זה - בגלל כל הסיפור עם גירוש הפועלים הזרים - מעשה שמקורו ללא ספק בפחד חסר היגיון. שזה רק מוכיח שהעם שלנו - עם פחדן בדיוק באותה מידה כמו כל עם אחר. לא יותר טובים, אך לפחות לא יותר גרועים

זה מפחיד אותכם לאבד את הזהות שלכם? בטח מפחיד! אז תעשו תרגיל כזה - תנסו להיות מישהו לגמרי אחר לכמה ימים. אולי תראו שזה לא נורא? כמה פעמים בחיים לא עשיתם משהו שרציתם עמוק בלב רק כי "אני לא עושה דברים כאלה"? והשאלה הגדולה - עד כמה אתם אוהבים את ה"אני" הזה שאתם כ"כ דבוקים אליו?

אני בהחלט הולך לנסות כמה משחקי זהות בתקופה הקרובה - אז אל תופתעו :)

ואני מאוד רוצה לשמוע סיפורים על משחקי זהות של אחרים.
יש לכם משהו לספר?

לילה טוב

אני מרגיש כאילו אני מכיר אתכם. אתם כמוני. חיים בתוך המציאות אך לא מוכנים להכיר בה כהאופציה היחידה. מעמידים פנים שאתם כמו כולם אבל בוערים מבפנים. מפני שאנחנו יודעים שאנחנו שונים. ושמגיע לנו יותר. ושאסור לנו לעשות כמו כולם, או שגם נגמור כמו כולם - מכונות בשר עם נשמה מפלסטיק. אז מתחילים לחפש - את הדרך, את עצמינו, את המשמעות. ונדלקים מכל דבר חדש, מבריק, חריף, מסוכן. אולי הוא זה שיביא את הפריצה? ושוב זה לא זה. יאוש רודף ריגוש. אבל אסור לנו לוותר - מי שמחפש את הדרך - מוצא אותה בסוף. מי שעושה יותר מאחרים - גם מקבל בהתאם. אנחנו ננצח. אנחנו - כח השינוי, ששום דבר לא יעצור אותו. והמציאות? רק פלסטילינה בידיינו המיומנות יותר ויותר עם כל ניסיון, עם כל כישלון. עד שנבין שזוהי הדרך, עד שנלמד לא לפחד באמת.

ב 06.07 התפרסם הראיון איתי בכתבת שער של "גלריה" - מוסף התרבות של עיתון "הארץ" - והרגשתי צורך להסביר חלק מהדברים שנאמרו ובעיקר להשלים כמה דברים שלא נאמרו.
באופן כללי אני רוצה להודות לנויה כוכבי שכתבה אייטם מעולה תוך שמירת נאמנות כמעט מושלמת למקור. באמת אמרתי את כל "השטויות" האלו.
ועדיין על הנייר (או על המסך) הכל נראה אחרת מאיך שהוא נשמע בדיבור. אולי זאת הבעיה העיקרית של הראיון - זו כתבה במדור מוסיקה שלא מעבירה את הצליל, כי הרי אי-אפשר ממש לתאר מוסיקה במילים.
אז במקום זה נכנסים לפילוסופיה ומנסים להסביר על מה מדברים השירים. שגם זו משימה די אבסורדית, כי משמעות השיר שייכת למי ששומע אותו ולא למי שכתב אותו.
אני לא מנסה להיות רדיקלי - אני באמת רואה את העולם במושגים האלה. זה הסיפור שאני מספר לעצמי. הוא אולי שונה מהסיפורים המקובלים, אבל הוא לא פחות לגיטימי.
ואני ממש, אבל ממש לא מדבר על פוליטיקה. הפוליטיקה, מבחינתי, היא רק דוגמא קיצונית לאבסורדיות של הקיום האנושי. היא פסולת בדיוק באותה מידה כמו שהאומנות האקדמית.
מי שרוצה לראות פוליטיקה - רואה פוליטיקה, אבל מי שהחברה האנושית והתפתחותה באמת מעניינים אותו יבין שאני מדבר על דברים הרבה יותר בסיסיים. ויותר חשובים.
כן, אני גם פוטוריסט וגם אוטופיסט וזה בוודאי מפריע לכל מי שתקוע בתוך העבר, רועד מפחד בפני השינוי. המציאות משתנה, כללי המשחק משתנים וזה מפחיד - במיוחד למי שהזהות שלו קשיחה.
אז בינתיים המוסיקה יכולה מאוד לעזור לנו להתמודד עם כל השינויים הגדולים שצפויים לנו בעתיד הקרוב.
זה מה שהתפספס בראיון - המוסיקה שאני עושה היא חלק מהשינוי הגלובלי - חלק מהגל הגדול ששוטף את העולם בעשור האחרון.
המוסיקאים ואומנים אחרים מתחילים להבין שהיה משהו מאוד חזק בשנות השמונים. זו היתה הפעם האחרונה שהאומנות הסתכלה אל העתיד בעיניים פקוחות.
תרבות הפופ הביאה איתה חזון - היא היתה אוואנגרדית וביצעה את שני התפקידים האולטימטיביים של האומנות - להיות משעשעת ולהראות את הדרך קדימה בו זמנית.
בדיוק את המומנטום הזה מחזיר לנו האינדי-פופ האלקטרוני של היום. הוא כ"כ אופנתי, מפני שהזמן שלו הגיע.
אופנתי=רלבנטי, עדכני, ממלא חלל שחייב להתמלא. וזה מה שאני מנסה לעשות - למלא חללים קיימים בזמן שאני יוצר חללים חדשים - שיהיה לנו מה למלא מחר.

08.07.09

התראיינתי לעיתון הארץ
http://www.mouse.co.il/CM.articles_item,1021,209,37779,.aspx

תוספות ופירוטים בפוסט הבא!